מנורת המאור
גדולה ענוה שבה נתגדל דוד ע"ה. שנאמר (שמואל ב ז, יח) ויבא המלך דוד אל בית ה', ויאמר, ה' אלהים, מי אנכי כי הביאותני עד הלום, וכתי’ (שמואל ב ז, יט) ותקטן זאת בעיניך וגו', וכתי’ (דברי הימים א יז, יז) וראיתני בתואר האדם המעלה ה' אלהים. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מי אני שדימיתני ליעקב ע"ה, שהוא חקוק בכסא תואר האדם שהוא חקוק למעלה. וכן ישראל שואלין, אל תנבל כסא כבודך, אותה הצורה שהיא חקוקה בכסא. ומנין שדימהו לאבות, שנא' ועשית לך שם כשם הגדולים אשר בארץ. ואע"פ שהיו בו כל המדות הללו וכל הכבוד הזה, והיה משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, משובח בכמה מדות טובות, יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה, ונבון דבר וטוב תואר, והרג את האריה ואת הדוב בשדה, והרג את גלית הפלשתי אשר חרף מערכות ישראל, חתן המלך וסר אל משמעתו ונכבד בביתו, והוא הושיע את ישראל מיד פלשתים, ואחר כל זה היה שפל בעיניו וענו, ואמ' לשאול כשרדף אחריו, אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד. ואחר כל הכבוד הזה מלך על ישראל ויהודה וכבש כמה מלכיות, ואמ' ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. וכשהעלה ארון הברית מבית עובד אדום לעיר דוד היה מרקד ושוחק לפניו, לכבוד הארון, והשפיל מלכותו נגד כבוד ארון ברית ה', שנא’ (שמואל ב ו, יד) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד, וכתי’ (שמואל ב ו, טו) ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר, וכתיב (שמואל ב ו, טז) והיה ארון ה' בא בעיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותיבז לו בלבה, וכתי’ (שמואל ב ו, כ) ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים. אמרה לו, מלכות של בית אבא היתה חשובה משלך, חלילה שיראה לאחד מהם פסת יד או פסת רגל מגולה כמו שנגלית אתה היום, דרכן של מלכים לעשות כך, ולואי לפני מטרונה אחת עשית כן ולא לפני אמהותיך. אמ' לה, מלכות של בית אביך היו מניחין כבוד שמים ומתעסקין בכבוד עצמם, ואני מניח כבוד עצמי ומתעסק בכבוד השמים, ויותר מזה אני חייב לעשות לפני קוני, ואיני כדאי לשמוח בשמחתו, שנא’ (שמואל ב ו, כב) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואותן שאת קורא אותן אמהות, הלואי יהא חלקי עמהם לעולם הבא, שנא’ (שמואל ב ו, כב) ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה.
ספר הישר
והצדיק כאשר תשיג ידו לכבוד גדול, יאמר כאשר אמר דוד המלך, עליו השלום (שמואל ב ז) ״מי אנכי ה׳ אלהים ומי ביתי כי הביאותני עד הלום״. ויאמר, מדוע זיכני הבורא לכל הטובה הזו, ואני אין בי מעשים טובים, והייתי ראוי להיות ניגש ונענה כל ימי על רוב חטאתי והבורא הפך לי הרע בטוב, ובמה אוכל לגמול אותו אחת מאלף. ויתווכח עם לבו ויאמר, לבי, לבי, אל תבטח ברוב כבודך, כי מי יודע אם הוא לטובתך, או העושר הזה אם הוא לבלעדיך שמור, או התדע אם יבואו לך שודדי לילה ויבוזו יגיעך, או התדע שנתן לך האל זה הכבוד מפני שהוא מואס בך, ואם יש לך שום זכות גומלך אותה בעולם הזה, כדי שתלך ריקם בעולם הבא.
מנורת המאור
ובזמן שאדם קורא באמת, שהיא הכוונה, תפלתו נשמעת. שכל הקורא להב"ה באמת הוא מכוין את לבו, וכל המתפלל לפני הב"ה דרך עראי אינו מכוין את לבו, ואין תפלתו נשמעת, שנא' (תהלים קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, יכול לכל, ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת. וכתי' (תהלים עג, א) אך טוב לישראל, יכול לכל, ת"ל לברי לבב. וכתי' (נחום א, ז) טוב ה' למעוז ביום צרה, יכול לכל, ת"ל ויודע חוסי בו. וכתיב (איכה ג, כה) טוב ה' לקוויו, יכול לכל, ת"ל לנפש תדרשנו. וכתי' (תהלים קכה, ד) היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם. אמ' דוד לפני הב"ה, רבונו של עולם, אמרי האזינה ה' בינה הגיגי, בשעה שיש בי כח לעמוד לפניך בתפלה ולהוציא דבר מפי, [אמרי האזינה, ובשעה שאין בי כח לעמוד לפניך בתפלה] התבונן מה בלבי. וכתי' (שמואל ב ז, יח) ויבא המלך דוד וישב לפני ה'. וכי יש ישיבה לפני הב"ה, והלא אין אדם מתפלל אלא מעומד, אלא שיישב דעתו ויכוין לבו בתפלה. אמ' ר' שמואל בר נחמני אם כוונת לבך בתפלה, תהא מבושר שנשמעת תפלתך, שנא' (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך. וכתי' (עזרא ז, י) כי עזרא הכין את לבבו, ויתן לו המלך כיד ה' הטובה עליו. ובחזקיהו כתי' (דברי הימים ב ל, יט) כי כל לבבו הכין לדרוש את ה', וכתי' (מלכים ב כ, ה) שמעתי את תפלתך וגו'. ועוד אמ' דוד לפני הב"ה, נכון לבי אלהים וגו', וכתיב בתריה עורה כבודי וגו'. אמ' לו הב"ה אתה כוונת את לבך בתפלה, אני אכין את כסאך, דכתי' (מלכים א ב, מה) וכסא דוד יהיה נכון עד עולם.